שעת שחר אפלולית ושקטה. אורות מכונית מבליחים מעל כביש האספלט המוביל אל שער הקיבוץ. ראשונים יוצאים לפעילות יומם חברי הקיבוץ העובדים במרחק, ולפניהם דרך ארוכה אל העיר. עוד מעט יאיר היום וגם שאר חברי הקיבוץ וילדיו יקומו אל יום פעילות נוסף – בין קירות חדר האוכל, המסעדות וחדרי המלון, או בתוך הכיתות, המשרדים והמחסנים. בין ערוגות הנוי מופיעה דמות עטויה בחליפת-גומי צהובה, רוכנת אל מתזי ההשקיה ובודקת תקינותם. קול טרטורה של מכסחת הדשא נשמע מכיוון אחר. מישהו כבר עסוק באיסוף שקיות האשפה מהמכלים הקטנים המוצבים לאורך המדרכות. צוות עובדי הנוי מתחיל עבודתו בחוץ, תחת כיפת השמים, בשעה שקטה זו של טרם זריחה. מין תופעה שכמעט עבר זמנה – עובדי אדמה – בקיבוץ שרובו ככולו עסוק בהצעת מיטות לתיירים, בבישול ארוחות לעוברי אורח, במכירת משקאות קלים בדוכני המזון או בעבודות מנהל שונות, בצמוד לטלפון, למחשב, ובעיקר – למזגן.
ההתחלה הייתה למטה, בין אפיקי הנחלים ערוגות ודוד, בהיאחזות הנח”ל שהוקמה ליד התל העתיק של עין-גדי. כחמש שנים עברו שם על ראשוני הקיבוץ, חלוצים של אמצע שנות החמישים, שעסקו בהתלהבות בבריאה יש מאין. כבר בחצר ההיאחזות החלו הניסיונות הראשונים של פיתוח גן לנוי – שיהיה יותר צל ליד הבית, ויותר ירוק בעיניים מול המדבר שמסביב – מלא הוד, אך סלעי, לוהט וצחיח. עם הקמת נקודת הקבע החל תכנון הגן לטווח מעט יותר ארוך. עשר שנים קדימה נחשבו נצח באותם ימים צעירים, והרבה הרבה עתיד היה להילמד מהניסיון בשנים הבאות. ולמרות כל הטעויות שנעשו, החל הגן לפרוח ולצמוח במהירות.
מה היה לנו שם על הגבעה? קרקע חוואר דלה, מלוחה וסלעית, שפע של מי מעיינות מתוקים מאד, חורף חם וקיץ לוהט, אוויר יבש והתלהבות נעורים שגייסה בעת הצורך גם מתנדבים ואורחים לחפירה ולסיקול, לשתילת דשא ולעישוב, לבניית טרסות ולסלילת מדרכות.
היעד היה ברור, כמו שנאמר: דשא רך שיעשה ירוק בעיניים ורך בטוסיק ועצים מהירי צימוח שיתנו צל של ממש. וכך היה – מול כל בית מגורים צמחה מדשאה שטוחה ושני צאלונים רחבי צמרת, שבנוסף לצל שפרשו על חזית הבית גם פרחו בנדיבות כמחצית השנה בפריחה אדומה מרהיבת-עין, שכמותה לא נראה באזור ים המלח עד אותם ימים. הוסיפו לרשימה עצי תמר, צמח התרבות המקומי עוד מימי-קדם, כמה מינים של עצי בר מקומיים, ערוגות וורדים ועוד אי אילו שיחים ופרחים – ויש לכם גן נוי המרחיב דעתו של אדם לאחר נסיעה ארוכה ומפרכת באוטובוס של אגד בדרך העפר המדברית מסדום, מרחק שעות ארוכות מבאר-שבע וממרכז הארץ (מי חלם על שעה ורבע נסיעה על כביש לירושלים?).
כל יום, אחרי העבודה הקשה בשדה (כל חבר היה ירקן, כך מתגעגע בנוסטלגיה שיר מקומי) היו החברה מוציאים אל הדשא את המגשים עם הקפה הטורקי, וכשנחה עליהם הרוח – גם את האקורדיון ואת המנדולינות, וזה היה השטח החביב והמקובל ביותר לבילוי בצוותא. ובלילה, בקיץ יכולתם למצוא חברים לא מעטים מוותרים על המאוורר או המזגן של החדר ופורשים סדין על הדשא ללינת לילה.
גן הנוי היה, כפי שבוודאי הבינותם כבר, מאד פונקציונלי. האמביציות הבוטניות, האסתטיות, התיירותיות והמקצועיות הופיעו בשטח רק שנים רבות מאוחר יותר.
אך מה מייחד את הגן בקיבוץ עין-גדי? צאו ושוטטו סביב-סביב לים-המלח. התחילו בחוף המערבי, הישראלי, ותמצאו בדרום מרכז מלונות מפותח עם תכנון וגינון והשקעה רבה בכסף ובעבודה, בקרו בשדות הירקות הפוריים, בחממות הפרחים ובבריכות הדגים של מושבי כיכר סדום, ובצפון – מטעי תמרים מהיפים בארץ, במצפה-שלם ובקלי”ה, כתמים ירוקים מקסימים המגוונים את אפרוריותו של הכביש, ושם גם מעיינות עינות צוקים (עין פשחה) שופעי המים, בשפיעה המביישת את ארבעה מעיינותיו הקטנים של נווה המדבר בעין-גדי, עברו לממלכת ירדן וסעו על כביש החוף המזרחי. עצרו בקניונים המדהימים של הנחליאל, של הארנון או של הזרד – שם צומחים באלכסון עצי התמר מתוך צוקי אבן החול מעל זרמי המים האדירים. בקרו בסאפי, נאת המדבר הגדולה מכולן, עם שטחי החקלאות המצמיחים ירקות, כרמים, פרדסים ומטעים לרוב. אז מים טובים ואקלים מתאים יש סביב ים-המלח במקומות רבים, איך קרה שדווקא כאן, בעין גדי הקטנה, התפתח לו הגן היפה מכולם? את התשובה נמצא בגורם האנושי – באדם.
צוות הנוי נחשב מאז ומתמיד לענף-עבודה בקיבוץ, ממש כמו ענפי החקלאות, ענפי המלאכה והתעשייה, ענפי התיירות או ענפי השירותים לחברים. תפקידו היה לטפח את הגן המשותף – בין בתי החברים, בתי הילדים, מרכזי השירותים, חדר האוכל, ובקיצור – את כל חצר הקיבוץ, עד הגדר. ובעין-גדי יצרה ההצלחה הראשונית של טיפוח הגן הירוק, המנוגדת כל כך לנוף הצחיח שמסביב, גאווה וציפייה מצד החברים. גם אם לא נוסחו הדברים מעולם במילים – כנראה שברור היה לכולם כי אצלנו זה צורך בסיסי של קיום, ובלעדיו אין לנו בית. לעומת קיבוצים רבים, בהם ענף הנוי סובל תמיד ממחסור בכוח-אדם, והטיפול בגנים הוא מינימלי, בעין-גדי נוצרו סטנדרטים חדשים. למרות שלעיתים נשמעו קולות הגורסים כי אין לנו אפשרות להחזיק עוד צוות גננים כה גדול – התבסס לו צוות עובדי הגן, התרחב, רכש ידע מקצועי, התמיד, צבר וותק והפך חלק בלתי נפרד מהמקום.
זהו צוות של אמנים, ללא ספק. תמצאו ביניהם ציירת-פסלת, חובבי מוסיקה מושבעים, סופרת, אנשים שלמדו קולנוע וחינוך, והאמנות המשותפת של כולם היא הגננות. חלקם רכש הכשרה מקצועית בתחום זה, אך את הרוב רכשו ויצרו בעצמם בשנים הארוכות של ניסיון העבודה. הם יוצרי הגן ומטפחיו, להם מגיע שיר ההלל, ובלעדיהם הייתה גבעת החוואר שלנו צחיחה וחדגונית ככל הגבעות שמסביב. בשנים האחרונות הצטרפו לצוות גם עובדים מתאילנד, ובני משק צעירים המסייעים לצוות הוותיק והמקצועי בעבודתו.
